סיאג’י או-בה-קין, אחת מן הדמויות הבולטות של המאה, היה חוליית המפתח בשרשרת המורים, אשר שימרו את הויפאסנה לאורך השנים, עד ימינו אלה. המורה הראשון במאה הזו, המוכר לנו בשמו, הוא לדי סאיאדו (Ledi Sayadaw), נזיר מלומד וידוע, שחי במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הוא היה הראשון שהפך את הויפאסנה נגישה לאנשים שאינם אנשי-דת. אחד מתלמידיו של לדי סאיאדו, היה איכר בשם סאיא תהאטג’י. (Sayathetgi) ברבות הימים, היה סאיא תהאטג’י למורהו של סיאג’י או-בה-קין, המורה של ס.נ. גואנקה.
או-בה-קין גדל במשפחה ענייה, אשר נאלצה להיאבק קשות כדי לאפשר לו ללמוד בבית-הספר התיכון. השכלה גבוהה יותר, לא הייתה כלל אפשרית מבחינתם. למרות המגבלה הכלכלית, הוא התקדם מבחינה מקצועית וזכה להערכה בשל יושרו, חכמתו ונכונותו לעבודה קשה. הוא טיפס ועלה בסולם ההירארכיה הבירוקרטית, עד שזכה לכהן במשרה רמה, כעובד מדינה בממשלת מיאנמאר (בורמה). העבודה לא היתה בשבילו אמצעי לצבירת כוח או רכישת מעמד, אלא הזדמנות לשרת את ארצו ועמו. הוא תיפקד כמיטב יכולתו והמשיך כך עוד זמן רב לאחר גיל הפרישה המקובל.
אולם, או-בה-קין לא היה רק עובד מדינה מוכשר, אלא גם מורה דגול למדיטציית ויפאסנה. בתפקיד זה הוא שרת לא רק את תושבי מיאנמאר אלא אנשים מהעולם כולו. כמורה לויפאסנה הוא היה יוצא-דופן מכמה בחינות. הוא לא היה איש דת ולא תלמידו של איש דת. הוא לא חי בפרישות מן העולם גם כשהתוודע לערכם האמיתי של המדיטציה והלימוד. במקום זאת, הוא חי חיים מלאי פעילות, תוך התמודדות עם בעיות יומיומיות דוחקות, כשהמדיטציה משמשת כמקור השראה בכל פועלו. כל המאפיינים האלו הקנו להוראתו עוצמה ייחודית.
משרתו הממשלתית הבכירה, העניקה לו גישה לצמרת המדינית והחברתית של מיאנמאר, ובכלל זה לראש-הממשלה. שליטתו בשפה האנגלית, אפשרה לו גישה לזרים, במיוחד לאלו שאינם בודהיסטיים ולמערביים. בנוסף, התנסותו באורח חיים רגיל, שיוותה להוראתו גוון מעשי, תוך הדגשת אופיה הרציונלי של הויפאסנה ותועלתה בחיי היומיום. משום כך, להוראתו הייתה השפעה גדולה מעבר לכל שיעור, בהתחשב במספר המועט של האנשים אותם לימד.
סיאג’י היה מאוד מודע לכך, שהוא חי בתקופה מכריעה בהיסטוריה. לראשונה מאז ומעולם, הייתה לבני-אנוש עוצמה להשמיד את העולם כולו על כל החי שבו. זה היה אמנם צידה האפל של תקופתו, אך היה לה גם צד מואר: אלפיים וחמש-מאות שנה חלפו מאז החל גוטמא הבודהא להניע את גלגל הדהאמה ועתה, הגיע זמנה של הוראת הדהאמה לצוץ ולפרוח שוב. זה הזמן, בו הטכניקה הטהורה של ויפאסנה, תהפוך לנחלתם של אנשים רבים, הזמן בו תשוב הויפאסנה ממיאנמאר אל ארץ מולדתה, הודו, ומשם תתפשט לכל רחבי העולם.
או-בה-קין היה מודע מאוד לנבואה זו והיה נלהב לשמש ככלי המסייע לנבואה להתגשם. בשנותיו האחרונות, הוא קיווה לצאת את מיאנמאר וללמד ויפאסנה בהודו ובמדינות נוספות אולם, נסיבות שונות שיבשו את תוכניתו. לכן, כאשר נקרתה ההזדמנות לתלמידו, ס.נ. גואנקה, לנסוע במקומו, שמחתו של סיאג’י הייתה ללא גבול. “לא אתה נוסע”, הוא אמר למר גואנקה, “אני הוא שנוסע”. מילים אלו, תמיד נשמעו למר גואנקה נכונות כל-כך. לאורך השנים, הוא חש את נוכחותו של סיאג’י עמו וברור היה לו שלא הוא עצמו עושה את העבודה, אלא סיאג’י הוא שמנחיל את הדהאמה לארצות חדשות ולדורות הבאים.
* המאמר פורסם ב-1999 בחדשון הויפאסנה האמריקאי.